הכול או לא כלום 

אחת מטענות הדחייה הנפוצות בביטוחי רכב, נוגעת למגבלת גיל הנהג בפוליסה.

כאשר בזמן תאונה נוהג ברכב נהג שגילו מתחת לגיל המינימאלי שצוין בפוליסה, ממהרות חברות הביטוח לדחות כליל את התביעה.

דחייה מוחלטת של תביעה היא שריד של המשפט האנגלי, ששלט בארץ טרם חקיקתו של חוק חוזה הביטוח בשנת 1981.

המשפט האנגלי, השקיף באותן שנים על הביטוח מנקודת מבט מסחרית. זאת על רקע העובדה שבמאות הקודמות, רק אנשי מסחר, מצוידים בידע וחמושים במומחים, רכשו ביטוחים. על רקע זה שלט שם הכלל של הכול או לא כלום.

כאשר המחוקק הישראלי ניגש לחוקק את חוק חוזה הביטוח, הביטוח היה כבר מוצר עממי. המחוקק שלנו השקיף לפיכך על הביטוח מנקודת מבט צרכנית. הוא ביקש לצאת מהנוקשות שבדין האנגלי ולעדן את התוצאות הקשות הנובעות ממנו לציבור המבוטחים. בחוק חוזה הביטוח נקבעו הוראות המורות על הפחתה יחסית של תגמולי הביטוח במקום שלילתם המוחלטת. 

דוגמה ליישום הוראות החוק המחייבות את חברת הביטוח בתשלום יחסי במקום הפטור המוחלט שהעניק לה הדין האנגלי, הינו פסק הדין של השופט גד ארנברג מבית משפט השלום בירושלים.

יש לקוות כי פסק דין זה ישמש מורה דרך להשרשת החוק הישראלי ולשירוש הדין האנגלי ממשפט הביטוח הישראלי.

מעשה שהיה כך היה:

יחיאל פיטו, עובד של חברת אינטרהום, נהג ברכב החברה ופגע ברכבו של מוחמד עבידת מאחור.

חברת הביטוח אליהו סירבה לשלם את הנזק שנגרם לרכבו של עבידת.

אליהו נימקה את סירובה בכך שפיטו הינו בן 28 בלבד, בעוד שהפוליסה מוגבלת לנהג מעל גיל 30.

נוכח סירובה של אליהו, הגיש עבידת תביעה כנגד הנהג פיטו, המעבידה ובעלת הרכב חברת אינטרהום, וכנגד מבטחתם חברת אליהו. המבוטחים מצידם הגישו הודעה לצד שלישי כנגד אליהו.

לאחר שמיעת עדויות הנהגים המעורבים, מצא השופט את מבוטחיה של אליהו אחראים לתאונה.

עתה עבר השופט גד ארנברג לבחון את דחיית הכיסוי הביטוחי מצד אליהו.

השופט פנה לסעיפי חוק חוזה הביטוח העוסקים בשינויים בסיכון המבוטח. בסעיף 18, מצא השופט, החוק אינו משחרר את חברת הביטוח מתשלום בשל החמרת הסיכון כשלעצמה.

החוק קובע כי תחול על חברת הביטוח חובת תשלום יחסית שהיא כיחס שבין פרמיית הביטוח ששולמה לבין הפרמיה שהייתה צריכה להיות משולמת לפי המצב שלאחר החמרת הסיכון. הפטור הוא אפוא יחסי.

החוק מאפשר פטור מלא מתשלום בנסיבות של החמרת הסיכון אך ורק בשני מצבים. האחד כאשר המבוטח פעל בכוונת מרמה. השני כאשר מבטח סביר לא היה מסכים לבטח אילו ידע על החמרת הסיכון גם תמורת פרמיית ביטוח גבוהה יותר.

ברור כי כל מבטח היה מסכים לבטח גם נהגים מתחת לגיל 30, קבע השופט. במשפט אף התברר כי אליהו עצמה הוציאה בעבר למבוטחת, אינטרהום, פוליסה המכסה נהגים מתחת לגיל 30.

אשר לפטור השני, מחמת כוונת מרמה, השופט קבע, כי לא הוכחה כוונת מרמה. המבוטחת אומנם ביקשה להעלות את גיל הנהג בפוליסה כדי להוזיל את פרמיית הביטוח, אך לא הוכח כי השינוי נעשה בכוונת מרמה. המבוטחת הסבירה, הוסיף השופט, כי סברה שכל הנהגים אצלה עברו את גיל 30 ובפועל נמצא כי כל הנהגים, מלבד יחיאל פיטו, עברו את גיל 30.

משלא הוכחה כוונת מרמה וגם לא הוכח כי מבטח סביר לא היה מסכים לבטח אף לא תמורת פרמיה גבוהה יותר, על אליהו, קבע השופט, לשלם תגמולי ביטוח יחסיים בהתאם להוראות החוק.

אליהו חויבה אפוא לשלם תגמולי ביטוח יחסיים, כיחס שבין הפרמיה שנגבתה בפועל לבין הפרמיה שהייתה נגבית לכיסוי נהגים מתחת לגיל 30, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

      6.6.2010 מסמך 801